<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ד</h1>
<h2>דף מג:</h2>
עוד פרק השולח גט (מ"ג ע"ב), האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות וגוי שמשכן שדהו לישראל אף על פי שעשה לו נימוסו פטורה מן המעשר. הכי נמי פטורה מדאורייתא, אי נמי בסוריא.
<h2>דף מז.</h2>
כבר קדם שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, ואם כן ישראל שקנה היום קרקע מן הגוי בא"י חייב בכל המצות התלויות בארץ. וזה שנחלקו רבה ורבי אלעזר מס' גיטין שלהי פרק השולח (מ"ז א') לא נחלקו כל זמן שחזר הישראל ולקחה דחזרה לקדושתה, ואלא פלוגתיהו בפירות הגוי בקרקע שלו, ואם יש קנין לגוי בא"י להפקיע מידי תרומות ומעשרות אם לאו. זהו לפי פירוש רש"י ז"ל, אבל לפי פירוש הר"ם ז"ל המחלוקת מן קרקע של גוי שחזר הישראל וקנה אותו ממנו אם חזר הקרקע לקדושתו אם לאו, דאילו בפירות הגוי בקרקע שלו פשיטא ליה דפטור וכמו שנבאר בג"ה. ומסתברא כפירוש רש"י דכיוצא הוא מה שאמרו בתוספתא מס' נגעים פ"ז (הט"ו), והלוקח בית מן הגוי יראה בתחלה מה שאין כן באדם. פירוש הלוקח בית מנוגע מן הגוי בא"י יראה הנגע שבו בתחלה מה שאין כן באדם. דאילו גוי שנראה בו נגע ונתגייר אותו הנגע לעולם טהור. ונקח שיטת רש"י ז"ל. ומסתברא דהלכה כרבה דסבירא ליה אין קנין דפשטין דמתניתין כותיה. דהא רב אשי דהוא בתרא מוקים לה למתניתין דלעולם אין קניין, ולשון רש"י אין קנין לגוי, כלומר אם קנה הגוי קרקע בא"י אין קנינו קנוי להפקיע מקדושתה שלא תתחייב במעשר, וישראל שקנה ממנו פירות צריך לעשר. והמחלוקת הוא כך, רבה סבר דיגונך ולא דיגון גוי, ופרש"י ז"ל שאם מרחו הגוי והן שלו בשעת מירוח שהוא גמר מלאכתן למעשר, מרוח הגוי פוטרן ואפילו לקחן מישראל בשבלים, אבל הגדילו בקרקע הגוי ולקחן ישראל בשבלים ומרחן חייבין במעשר דקרקע א"י ביד גוי לא הופקעה קדושתה. ואילו לרבי אלעזר הוי פטור דסבירא ליה יש קניין, ודייק דגנך ולא דגן גוי, כלומר הגדל בקרקע שלך חייב אבל לא הגדל בקרקע הגוי ואפילו מרחו ישראל. ואשתכח דלכולי עלמא מרוח הגוי בשלו בשעת גמר מלאכה פוטר, ושאין קנין לגוי כרבה.
על דין קנין הגוי בארץ ישראל פסקו הרבה שאין קניין. ועל פי מה שפירש רש"י ז"ל שיתבאר ממנו שישראל שקנה פירות הגוי מקרקעו שהוא חייב לעשר, וזה אפילו בלא זכרון דין גזרת בעלי כיסין הבאה מתורת מרוח. ומי שפוסק יש קניין מכל מקום חייב מדין בעלי כיסין. אם כן אין צד פטור לפירות הגוי. והר"ם ז"ל שפטרם הוא מפני שפירש דין קניין ודין גזרה זולת פירוש רבותינו הצרפתים ז"ל, פירוש הגזרה זכרנוהו, ופירוש הקניין הוא שכתב הלכות תרומה פ"א (ה"ו), גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצות אלא היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה (כיבוש) ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומה ומעשר ומביא בכורים [ו]הכל מן התורה כאלו לא נמכרה לגוי מעולם. הרי שפסק ז"ל אין קניין, אלא שהוא שוה כמו יש קניין לפרש"י ז"ל, דלדעתו כל זמן שהקרקע ביד הגוי הפירות פטורין. ומסכת דמאי פ"ד (מ"ט) גבי מעשרין משל ישראל על של ישראל כתב (הרמב"ם בפיה"מ) ז"ל, כבר בארנו שהעיקר בידינו שאין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ולמדנו מן הענין הזה כי הגוי כשיקנה קרקע בארץ ישראל יהיו פירותיו חייבין במעשרות כמו פירות ישראל, ולפיכך מעשרין מזה על זה, וזה דעת רבי מאיר ואינה הלכה, אלא יש קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, עד כאן. והמחמיר ישא ברכה. והבעל התרומה שכתב, וצ"ע ביש קניין [ואין קניין] בשלהי השולח, חזינן לדעתו שצ"ע אם יש קניין או אין קניין דאורייתא, דאלו מדרבנן פשיטא ליה דאין קניין ועל פי רש"י ז"ל, עד שחייב פירות הנקנין מן הגוי לתרום ולעשר מדרבנן. עוד כתב באותם הלכות שלו ז"ל, מכל מקום יזהר שלא יפריש משל גוים על של ישראל אם אפשר אף על גב דשניהם דרבנן שייך לאסור כמו כן מן החיוב על הפטור וכו'.
ודבר פשוט הוא שיש לנו כמה הלכות שמורות שאין קניין, וגם יש לנו שמורות שיש קניין, וזכרנו קצתם. ועוד מהם, מסכת ע"ז פ"ק (כ"א א'), אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות וכו'. טעמא דאחמירו בשדות יותר מבבתים, דבשדות איכא תרתי דקא מפקע ליה ממעשר וקא יהיב ליה חנייה בקרקע. ובתים דקא מפקע ליה ממזוזה, מזוזה חובת הדר היא. ובזה המקום נראה פשיטא דהאי דקא מפקע ליה ממעשר הוא להיות פטורה מדאורייתא, דהא קרא קאמר לא תחונם, ואם כן אית ליה דיש קניין דאורייתא אבל לא מדרבנן, ולא תפשוט מהא שפירות הגוי פטורין אפילו מדרבנן. ומצאתי, והא קא מפקע וכו', למאן דאמר יש קניין ניחא שפיר, ולמאן דאמר אין קניין והאי ישראל הלוקח מן הגוי חייב לעשר, ומכל מקום אפילו לדידי[ה] קאמר דקא מפקע ליה ממעשר, שהרי הגוי עצמו לא יפריש ממנו מעשר.
עוד פרק השולח גט (מ"ג ע"ב), האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות וגוי שמשכן שדהו לישראל אף על פי שעשה לו נימוסו פטורה מן המעשר. הכי נמי פטורה מדאורייתא, אי נמי בסוריא.
תוספתא מסכת (שביעית) [מעשרות] פ"ג (ה"ט), העוקר שתלין מתוך שלו לנטען בחוצה לארץ ולהפקיר ולמוכרן לגוי הרי זה חייב מפני שמוציאן מידי מעשרות. פרק השואל את הפרה (ב"מ ק"א א'), אלא הא דתניא רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק גוי מעשר ונותן לו. מאי איריא מציק אפילו אין מציק נמי. אלא לעולם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ומקבל לאו כחוכר דמי, ומאי שדה אבותיו, שדה אבותיו ממש, ולדידיה הוא דקנסו רבנן איידי דחביבא ליה טפי אזיל ומקבל ליה, אבל לאיניש בעלמא לא. ולדידיה מאי טעמא קנסוה רבנן. אמר רבי יוחנן כדי שתהא ברה בידו. אמר רבי ירמיה כגון דא צריכא רבה. פרק המוכר את הספינה (ב"ב פ"א א') גבי בכורים, מחייב היה רבי מאיר אף בלוקח פירות מן השוק. והא כתוב (דברים כ"ו ב') מארצך, ההוא למעוטי חוצה לארץ. והא כתוב (שמות כ"ג י"ט) אדמתך, למעוטי אדמת גוי. והא כתוב (דברים כ"ו י') אשר נתת לי, דיהבת לי זוזי וזבני בהו. וכן הירושלמי (כלאים פ"ז ה"ד) נוטה לזה דאמרינן, אף על פי שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע. והאמת שיש שינוי רשות אבל יאוש אין שם, ונוסחאות תפלותינו וברכותינו יוכיחו. ומה ששנינו (נגעים פי"ב מ"א), כל הבתים מטמאין בנגעין חוץ משל גוים, נראה שאין זה מטעם יש קניין דהא בשל ארץ ישראל איירי ומיהו מטעם דאחוזתכם כתוב (ויקרא י"ד ל"ד).
ויש הרבה הלכות על אין קניין ושמרוחו אינו פוטר. מסכת פאה פ"ד (מ"ט), הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות אלא אם כן הבקיר. מסכת (תרומה) [תרומות] פ"ג (מ"ט), הנכרי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשר והקדשן הקדש. רבי יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי, וחכמין אומרים יש לו. תרומת הנכרי מדמעת וחייבין עליה חומש, ורבי שמעון פוטר. ופירש הר"ם ז"ל, תרומתן תרומה אף על פי שאינם חייבין במצות אם עשאום יש להם קצת שכר. עוד שם פ"ט (מ"ז), המנכש עם הנכרי בחסיות אף על פי שפירותיו טבל אוכל מהם עראי. פירוש חסיות שומים ומיני בצל. מסכת ערלה ברישא (פ"א מ"ב), הנוטע לרבים חייב, רבי יהודה פוטר. הנוטע ברשות הרבים והנכרי שנטע והגזלן שנטע והנוטע בספינה והעולה מאיליו חייב בערלה. מסכת מכשירין פ"ב (מ"י), אוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו, אם רוב גוי ודאי, אם רוב ישראל דמאי, מחצה למחצה ודאי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אפילו כולם גוים ואחד ישראל מטיל לתוכו דמאי. ופירש רבינו שמשון ז"ל דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, וכיון דרוב גוים איכא למימר דגוים נינהו הילכך יעשר ודאי, ואפילו יש קניין מכל מקום ודאי אינו מעושר הוא, עד כאן. ולרבנן על כרחין הגורם לזה הדמאי הם הגוים דאילו כולן ישראל הוה ליה חולין מתוקנים, ואין לתלות בישראל עם הארץ אף על פי שנתנו החזקה לחבר דהא קיימא לן דרוב עמי הארץ מעשרין הם. ואם נאמר שמרוח הגוי פוטר אם כן אף על פי שכולן גוים האיך יהיה האוצר דמאי, ובממורח עסקינן דהא נכנס לאוצר והוא דמאי אפילו לחכמים, וכן נראה בפירוש בתוספתא מסכת אהלות פי"ז וכתבנוה פי"ב. תוספתא מסכת מעשר שני פ"ד (ה"א), אחד הכונס מתוך שלו ואחד הלוקח ואחד היורש ואחד שנתנו לו במתנה ואחד הלוקח מן הגוי ומן הכותי פירות טבלים הרי זה חייב בחומש. עוד בתוספתא מסכת דמאי פ"ד (הי"ב), חזקת תגר בכל מקום דמאי, אחד הגוי אחד ישראל ואחד הכותי. בד"א בזמן שמביאין לו מישראל, אבל מביאין לו מן הגוי ומן הכותי חזקתו ודאי. איזהו תגר כל שהביא ושנה ושילש. ולשון הר"ם ז"ל (מעשר פי"ג ה"ח) על זה, הלוקח מן הגוי בארץ שהחזיקו עולי בבל, אם היה תגר גוי שהוא לוקח מישראל הרי פירותיו דמאי, לפיכך בראשונה בזמן שהיה רוב ארץ ישראל ביד ישראל יהיה הלוקח מכל תגר גוי מעשר דמאי כלוקח מעם הארץ, עד כאן. ולא הביא הרב ז"ל סוף התוספתא כלל, כלומר אבל מביאין לו [וכו'], שמאותה סיפא יתבאר שפירות הגוי מקרקע שלו ומרוחו שהן ודאי טבל, ואולי שתק ממנה הרב משום דלא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה. עוד שם בתוספתא (דמאי פ"ד הט"ז), המפקיד פירות אצל גוי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון אומר עשו פירות [ישראל את פירות] הגוי הזה דמאי. [מתניתין מס' דמאי] פ"ג (מ"ד), המוליך חטיו לטחון כותי או לטחון עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית, לטחון נכרי דמאי. פירש הראב"ד ז"ל דמשום האי הוא דמאי, שמא החליף זה הטוחן הנכרי אלו החטין של ישראל בשלו. והר"ם ז"ל פירש הלכות מעשר פי"א (הי"ג) שמא החליפן בחטים של עם הארץ, ותמה עליו הראב"ד ז"ל דאם כן הוה ליה ספק ספיקא, וזהו לשונו ז"ל, אמר אברהם ואם מפני הספק הזה הלא הוא ספק ספיקא, אלא שמא החליפם משלו ומרוח הגוי חייב מדרבנן, עד כאן.
כלל הדבר ושרשו, שעיקר פטור לפירות הגוי הוא שיוצא לנו מההיא דר' חנינא במסכת בכורות (י"א א'), ולזה הוא שעליה יסד ובנה הר"ם ז"ל (תרומות פ"א הי"א) פסק שלו להתירם. וכמו שבארנו מלה במלה. ואם היה ז"ל מוצא בכל התלמוד מקום יותר מבואר בזה המבוקש היה לוקחו. והקושיא היותר גדולה לזה הפסק הוא מההיא דפרק רבי ישמעאל (מנחות ס"ז ב') דבעלי כיסין, והוא ז"ל נשמר ממנה ופירשה לדעתו ולצביונו, גם אל הפוסקים אין קניין לא יקשה עליו כלל. והמשניות שנמצא בסדר זרעים שמורות אין קניין. ועל דרך פירושנו אנחנו, כלומר לחייב פירות הגוי, מוקים לו כרבי מאיר דאית ליה אין קניין וכמו שתמצא בפרושיו. ואם היא תוספתא שסתמה רבי חייא, שתיק מינה, וכמו שכתבנו לעיל גבי חזקת תגר. ורחמנא ליבא בעי, שהרב ז"ל כל כונתו לשמים. אבל אנו בדרכי המחמירים הלכנו, וכן מצאנו וקבלנו לרוב חכמי ארצנו, ורבותינו אבותינו ספרו לנו שרבינו שמשון ורבינו יצחק אחיו זכרונם לברכה כך פסקו גם כן, וכן זכרנו בההיא דמסכת מכשירין שהבאנו, וכמו שפסק הראב"ד ז"ל (מעשר פי"א הט"ו) וכמו שהוא דעת רש"י ז"ל (מנחות ס"ז ב'). כתב טהור קדש מה"ר אליעזר זק"ל בהלכותיו, וצריך להזהר בכל מקום מפירות שגדלו בארץ ישראל, ברשות הגוי ככל חומר אותם פירות שגדלו ברשות ישראל, הן לענין תרומות ומעשרות הן לעניין שביעית. עוד כתב ז"ל, אלמא דכד נמי יש קנייין, חייב לוקח מן הגוי בארץ ישראל מדרבנן. ואם אין קניין חייב מן התורה למאן דאמר מרוח הגוי אינו פוטר, ואי משום תבואת זרעך (דברים י"ד כ"ב) ולא לוקח (ב"מ פ"ח ב'), זה אינו אלא בלוקח מישראל ויש לו קניין בארץ, והטיל הכתוב החיוב על התבואה. ומאחר שהוא זקוק לתרומה, כלומר לאחר שנמרח, יש אומרים אסור לאכול אפילו עראי לפירוש רבינו יצחק ב"ר מרדכי ז"ל והוא חייב מדאורייתא, מאחר דסבירא ליה דאין מרוח הגוי פוטר. ועוד כתב ז"ל, ועכשיו אם אין קניין לגוי לוקח מן הגוי קודם מרוח חייב מדאורייתא, ואם יש קניין אינו חייב כי אם דרבנן בין קודם מרוח בין לאחר מרוח, עד כאן לשונו. אין משיבין את הארי אחר קדושה וטהרה, אלא אם באנו מטעם יש קניין לחוד פשיטא דקודם מרוח פטור לגמרי, וכל שכן לאחר מרוח, דהא אנן לא מצינן למדחייה לעולם דמרוח גוי לא יהא פוטר, דהא רבה בשלהי השולח גט (גיטין מ"ז א'), דסבירא ליה אין קניין דייק דגנך דיגונך ולא דיגון גוי, ולא חייב מכח אין קניין אלא הגדל בקרקע הגוי ומרחו ישראל. וכן נמי בההיא דפרק רבי ישמעאל (מנחות ס"ו ב'), רבי יוסי ורבי שמעון סבירא להו דמרוח הגוי פוטר וכדאמרינן, ורבי יוסי ורבי יהודה הלכה כרבי יוסי (ו)כדאיתא פרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ז ב'), וכל שכן כרבי מאיר. אם כן פשיטא לן דמרוח הגוי פוטר ואפילו מדרבנן וכדלעיל. ומזה הוא שישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שבא לעונת מעשר וגמרן הגוי שהם פטורין מתרומה ומעשר, וכן כתב הר"ם ז"ל (תרומות פ"א הי"ג) וכתב על זה הראב"ד ז"ל, אמר אברהם, לא ידעתי זה הגמר מהו, אם רצה לומר גמר הבשול ומשום בשול או גמר המרוח ומשום מרוח קאמר, אמאי פטור לגמרי, והא אמרינן לעיל דאין קניין לגוי להפקיע מיד מעשר, ויהא חייב מדבריהם, ולא מתוקמא מלתא אלא בסוריא, עד כאן. ותימה על הראב"ד ז"ל, האיך הקשה לר"ם מאמרו לעיל דאין קניין דלפי פירושו אין קשה עליו כלל, ועוד שהרב ז"ל לא בא הנה מטעם קניין וכדלקמן.
עכשיו שלא נפסקה הלכה אם יש קניין או אם אין קניין, נאמר אם אין קניין ולקחו ישראל קודם מרוח חייב מדאורייתא. לאחר מרוח, אף על פי שמרוח הגוי פוטר מכל מקום הגדילו בארץ ישראל ויהיה חייב מדרבנן, וזה החיוב הוא "חמר גמל". ואם יש קניין לאחר מרוח פטור לגמרי ולפני מרוח אמאי חייב כלל, דהא רבי אלעזר בשלהי השולח דריש, דגנך ולא דגן גוי, כלומר הגדל בקרקע שלך אבל לא הגדל בקרקע הגוי ואפילו מרחו ישראל, וכדלעיל. אלא אנו אין לנו אלא שאפילו מאן דאמר יש קניין עם מרוח הגוי שפוטר אפילו הכי פירות הגוי חייבין מדרבנן וזה מטעם גזרת בעלי כיסין לחוד דליכא עלה פירכא וכדאמרנא, אף שלכאורה מסתברא כמאן דאמר אין קניין, והמשניות המורות על זה נעמידם על כללנו דהלכה כסתם משנה. ושטת הר"ם (תרומות פ"א הי"ב—הי"ד) ז"ל מסתברא שהיא שנלך בפירות המחוברים אחר מי שנמצאו [בידו] בהגיעם לעונת מעשר ומרוחו. כיצד, היה המוכר ישראל והלוקח גוי פטורין מכלום דהשתא איכא תרתי לפטור, עונה ומרוח גוי, וזהו שאמר (שם הי"ג) ז"ל, ישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שיבואו לעונת מעשר, וגמרן הגוי פטורין מן התרומה ומן המעשר. ומה שהשיג על זה הראב"ד ז"ל תרצנוהו. היה זה המכר אחר שהגיעו לעונה חייבין, ואף על פי שגמרן הגוי אינו יכול לסלק מאלו הפירות החיוב שחל עליהם ביד הישראל כענין גוי שגמר פירותיו לישראל, מיהו התם נימא הואיל ודיגונן ביד גוי אינם חייבין אלא מדבריהם, והכא נימא אע"פ שדיגונן ביד גוי הואיל והיו של ישראל יהיו חייבין מדבריהם, ולזה אמר ז"ל (שם), ואם אחר שבא לעונת המעשרות אף על פי שגמרן הגוי חייבין בכל מדבריהם, דמכל מקום איכא חדא לחיוב והוא אחר עונה. היה המוכר גוי והלוקח ישראל חייבין. וזהו שאמר ז"ל (שם הי"ב), מכר הגוי פירות שלו לישראל שהם מחוברין לקרקע שלא באו לעונת המעשרות ונגמרו ביד ישראל חייבין בכל, ונותן התרומה והמעשרות לבעלים. דהא איכא תרתי לחיובא קודם עונה ומרוח ישראל. היה זה המכר אחר העונה ומרחו הישראל אין זה [כ]פירות הגוי שמרחם ישראל שפטורין לגמרי ולא כפירות הגוי שנגמרה מלאכתן על ידו, דהא קנאם הישראל בעודם מחוברין, וגם אינם כפירות שלקחם קודם עונה, אם כן יפריש כל החקים וקצתם יתן וקצתם ימכור. ולזה אמר ז"ל (שם הי"ג) ואם מכרן אחר שבאו לעונת מעשרות מפריש תרומה ומעשר ונותן לבעלים לפי חשבון. כיצד, לקח תבואה זרועה מן הגוים אחר שהביאה שליש ונגמרה ביד ישראל, מפריש תרומה ומעשר, ונותן שני שלישי המעשר ללוי ושני שלישי תרומה לכהן ומוכר להם השליש, דמכל מקום איכא חדא לחיובא והוא מרוח ישראל. היה הממרח גוי דהשתא איכא תרתי אחר עונה ומרוח הגוי פטורין מכלום. ולזה אמר ז"ל (שם הי"ד), מכר הגוי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן הגוי ברשות ישראל אינן חייבין בתרומה ומעשר הואיל ובאו לעונת מעשר ברשות הגוי אף על פי שהם ברשות ישראל. ודין פירות התלושין כבר יצא לנו מההיא דרבי חנינא דמסכת בכורות (י"א א') וכדלעיל.
